האו-צילו את חסרי הבית

 

 

השבוע התחילו לאיים עלינו בחורף. אני מאוד מאוד נרגשת כי חורף זה משהו שמספרים עליו, אצלנו הכלבים, באגדות עם ובמעגלי עצם כבר הרבה שנים ומאוד הייתי רוצה לראות אחד פעם.

גם אבא ואמא התרגשו וכשאבא מתרגש הוא מיד קונה משהו כדי להירגע. הפעם הוא קנה משהו לגיטימי, ('לגיטימי' זאת מילה ממש מסובכת שלמדתי מחתול אחד. אני לא יודעת להסביר אותה עד הסוף אבל החתול אמר לי שהיא שייכת).

תנור.

התנור הוא תנור גז אבל הוא עושה אש ממש נעימה, נ ע י מ ה,  נעי…  נע… נ…

הוי,איפה הייתי. אז שכבתי, מתכרבלת לי במיטה שלי, ליד האש הזאת, מכרסמת את 'צעצוע עגול' וחושבת על 'צעצוע עגול' ו'אש'. מה? כזאת אני, אחת שחיה את הרגע.

ואמא, מציירת.

כשאמא גמרה את הציור היא הראתה לי אותו ואמרה- זאת גרייסי.

"נחמדה, גרייסי" כשכש הזנב שלי. כבר הייתי בדרך ל'צעצוע עגול' כשאמא אמרה- גרייסי היא בת שמונה, והיא גרה במקום שיש בו הרבה כלבים שאין להם בית והם מחכים לאימוץ. S.O.S  חיות.

חי הכלב הגדול שבשמים! אני באמת לא ידעתי. לא הייתי מכרסמת לי כאן בשקט אם הייתי יודעת.

אני בשוק! יש לי הרבה חברים בשכונה. ויש אפילו כאלה שישנים בלילה על הדשא. בערימה. כמו בשיר העם הידוע. אבל נביחה אחת והדלת נפתחת. זה ידוע אצלנו בשכונה. אנחנו תמיד במרחק נביחה מהבית.

ואמא אומרת שלא אצל כולם זה ככה????

אמא אומרת שאתמול מצאו בלילה, במקום שטיילו בו אנשים, כלב קשור לעץ. האנשים שהביאו אותו לשם הכניסו אותו בבוקר למכונית. הוא בטח היה מאושר, כי אנחנו, כולנו, בלי יוצאת מן הכלל, מאוד אוהבים את המילה 'טיול'. הוא לא ידע שזה כרטיס לכיוון אחד. הוא לא ידע שהוא רואה את הבית בפעם האחרונה.

מה הוא עשה שפתאום הפסיקו לאהוב אותו? ( אוף! הרטוב הזה מציק לי בעין!).

זה ממש מפחיד, אם מוכרחים לחשוב על זה. כי אני עושה הרבה הרבה שטויות, ואף פעם לא עלה בדעתי     ('דעתי' זה דבר כזה שיש לי בראש),  שאמא או אבא יכולים להגיד יום אחד- די, נמאס לנו מפלאפי, ניקח אותה ל'טיול'.

אף פעם לא חשבתי שאם אמא או אבא יירצו לגור במקום אחר שנקרא 'ארץאחרת' והם לא יוכלו לקחת אותי לשם הם ייתנו אותי למקום כמו S.O.S חיות וילכו.

בררתי. S.O.S. חיות זה מקום עם אנשים מקסימים.

גרים שם אנשים עם הלב הכי גדול בעולם. (זאת לא מחלה). אבל הם לא יכולים לשמור אותך שם יותר מדי זמן, וגם אין שם מיטה ואש ושמיכת פוך. והרבה כלבים בוכים ומייללים כי עצוב להם והם מפחדים ובעיקר מתגעגעים להורים שלהם, או לזה שיהיו להם הורים.

את כל זה לא ידעתי. הכל התברר לי אחרי שהכרחתי את אמא שנתקשר ל S.O.S חיות ונבקש לדבר עם גרייסי.

תפסתי אותה ממש ברגע האחרון כי, תאמינו או לא (תאמינו זה דבר כזה שאו שיש לך או שאין לך), מישהו בא לקחת את גרייסי לבית חדש.

גרייסי היתה מאוד מבולבלת. היא אמרה: "רגע אחד הייתי במיטה שלי, בבית שבו גרתי שמונה שנים, ופתאום הייתי באוטו והייתי כאן. מאז לא ראיתי יותר את אמא או אבא. הם הלכו ל'ארץאחרת'. למה הם לא לקחו אותי אתם ל'ארץאחרת'?"

לא ידעתי מה לענות לה. גם לאמא, שבמקרים ממש קשים אני מתייעצת אתה, לא היתה תשובה.

היא רק הבטיחה לי שלי זה אף פעם לא ייקרה. היא עשתה את זה כי היא הרגישה שהלב שלי פתאום במצב בריאותי לא כלכך טוב.

הייתי בקשר עם גרייסי וטוב לה עכשיו. היה לה מזל ובאו אנשים אחרים לאהוב אותה.

נאנחתי לרווחה, חזרתי למיטה שלי, וכבר פתחתי את הפה לקחת את 'צעצוע עגול' כששמעתי את אמא ממלמלת: "הלוואי שלכל הכלבים היה מזל כמו לגרייסי".

מה עכשיו???? יש עוד!?

יש עוד, אמא אומרת, עוד המון. מה חשבת, פלאפי? ('חשבת' זה משהו שכלבים אחרים עושים)

 

איך עוזזזררריםםם? נבחתי את השאלה שלי אל העולם.

אני עוזבת עכשיו את 'צעצוע עגול' ויוצאת לאסיפה.

בפעם הבאה אספר מה החלטתי באסיפה.

צ'או

פלאפי

אל תפספסו אף כתבה!

הצטרפו לרשימת התפוצה לקבלת מיילים על פוסטים חדשים בבלוג, תכנים מעניינים ומבצעים מיוחדים.
כתובת מייל

השארת תגובה