המכולת של יהושע

אתמול יצאתי עם חברות ליום כיף. יום סרטים. אתם צריכים להבין שאני גרה בפריפריה. רמת הגולן. ימינה ימינה ימינה, על ההר, בקצה בקצה? שם.

וכשרוצים ללכת לקולנוע עם מבחר סרטים, המשמעות היא נסיעה של שעה וחצי לכל כיוון. מכאן המושג "יום סרטים", כי סרט אחד לרוב לא שווה את המאמץ.

אז הלכנו לסרט ועוד סרט בקניון עם "סיטי"או "מול", משהו מרובה קולנועים ורגליים.

ובין סרט לסרט הפנה אותנו הסדרן באיתותי ידיים לכיוון שלט היציאה, והוא בתורו סימן לנו דלת סתרים שהוציאה אותנו אל מבוך בטון שעל קירותיו השילוט: "לקניון". ככה. פשוט. ללא ציון מספר קילומטרים או אזהרות לחולי לב. בלי חלוקת כובעים ובקבוקי מים, מצאנו עצמנו משרכות רגלינו במסדרון שומם ומפותל, כשלאורכו ממשיך לעודד אותנו (או אולי לטעת בנו תקוות שווא) השלט "לקניון". עם חץ! עוד פניה ועוד פניה, ואני נישאת במחשבותיי אל המכולת של יהושע.

המכולת השכונתית הצנועה, שבה מצאנו את כל מה שהיינו צריכים, לפני שידענו שאנחנו צריכים כל כך הרבה, ועם השלל הזה היינו ניגשים אל יהושע המהמהם שישב מאחורי הדלפק ולצידו קופה עם מגירה מצלצלת, ואמרנו בגאווה "תרשום", כי זה מה שאימא אמרה להגיד.

הרבה שנים עברו עד שהבנתי למה בחנויות בגדים, תקליטים וספרים הסתכלו עלי בתדהמה כשאמרתי את הסיסמא "תרשום" וניסיתי לצאת עם רכושי.

כמו כל מכולת שכונתית בארץ גם המכולת של יהושע נסגרה כאשר נפתח "סופר אילנות". ו"סופר אילנות" נסגר כאשר נפתח "רמי לוי". יחד איתם נסגרו "קולנוע שביט" ו"קולנוע מוריה" כאשר נפתחו סינמה סיטי אחד עד עשר. והורי המבוגרים כבר לא הולכים לקולנוע כי אינם יכולים לעמוד בצעידה אל אולם 22 וביציאה ממנו, בצעידה ממגרש החניה ומציאת מגרש החניה בדרך חזרה.

אז הם יושבים בבית ושרים את "גן השיקמים".

אל תפספסו אף כתבה!

הצטרפו לרשימת התפוצה לקבלת מיילים על פוסטים חדשים בבלוג, תכנים מעניינים ומבצעים מיוחדים.
כתובת מייל

השארת תגובה