יומנה של פלאפי – נעים להכיר

יומנה של פלאפי – נעים להכיר

שלום. קוראים לי פלאפי. אמא הציעה שאני אכתוב בלוג במקום לשכב ולהסתכל עליה כל היום.

היא הציעה שאני אקרא לו: "חיי כלב".

אין לי בעיה עם בלוג, אבל מה פתאום חיי כלב?

ואז הגיע הרגע. הרגע הכי…הכי… לא יודעת איך לקרוא לו. עוד לא נרגעתי.

אמא עשתה לי שיחה ושיתפה אותי בדבר נורא.

אני כלבה!

האמת- אני בשוק!

כן, תמיד ידעתי שאני קצת שונה מארבעת האחים שלי.וגם קצת מההורים. ואני אודה, היו רגעים קשים שבהם עברו לי מחשבות בראש.( מאומצת???ילדה תימניה??ילדת אומנה??כבשה שחורה??)

אבל זה שלהם יש שתי רגליים ולי ארבע לא אומר שצריך ישר להתחיל בלהעליב!!

מה!? אם צובטים אותי, לא כואב לי?אם צועקים עלי, לא עצוב לי?אם נותנים לי סטייק, לא טעים לי?

לילה שלם שכבתי על אדן החלון וחיי חלפו אל מול עיניי.

לכולנו יש מיטה ושמיכת פוך.

לכולנו יש מקום על יד השולחן.

לכולנו יש כיסא באוטו, ולחלקנו יש אפילו קוקיה!

צעקתי מהחלון בקול שבור: קוראים לי פלאפי ואני כלבה!

ומיד נעניתי מהבתים, השבילים והמלונות: או-האו-בים אותך פלאפי.

אז….

קוראים לי פלאפי, ואני כלבה בת שש, שזה האו-מון!

אמא אומרת שאני כלבת שיצו, שזה סוג של כלב שהמציאו לפני 5000 שנה בסין, אחרי שכלבת פקינז התאהבה בכלב מאלטז ונתנה לו לטפס עליה ולעשות כל מיני דברים רומנטיים.

אז בגלל האמא הקדמונית שלי יש לי אף שנראה קצת כאילו נתקעתי בדלת ממש חזק.ובזכות האבא יש לי עיניי כפתורים שעד היום מנסים לחקות בלי הצלחה בבובות פרווה.

בגלל האמא אני שוכחת מה הגודל האמיתי שלי ומתנפלת בנביחות על כל כלב שעובר לידי, ובזכות האבא אני לא מפסיקה לרצות לשחק וללקק ולהתכרבל ולהתלטף.

יש מן אגדה כזאת שאנחנו לא משירים שיער, אז בשביל לא להרוס סיפור של 5000 שנה אני משתדלת לעשות את זה רק לפני החורף ולפני הקיץ.

אמא ואבא אומרים שעד שנכנסתי להם לחיים הם לא ידעו מה זאת אהבה.( כמעט שאלתי למה הם התחתנו אבל לא רציתי לסכסך). הם הביאו אותי האו-ביתה אחרי ששלושה מארבעת האחים שלי הלכו לטייל במקום שנקרא "צבא", ואמא הרגישה שמתרוקן לה הקן.(ואני שואלת- למה לא להביא ציפור?)

כשהגעתי נראיתי כמו כדור צמר קטן ובגלל זה קראו לי פלאפי וגם השתדלו לא לדרוך עלי.

בגלל האמא הקדמונית שלי שלא ידעה להיזהר מדלתות, האף שלי היה ממש תקוע בפנים, וכשלא הייתי שמה לב היה לי ממש קשה לנשום והתחלתי לחרחר. זה קרה בעיקר כשניסיתי לישון. את ההורים זה ממש הלחיץ עד שאמא גילתה שאם אני נרדמת תוך כדי זה שאני מכרסמת לה את הזרת אני ישנה נהדר, ואז היא הבינה שפשוט צריך להכין לי… שנורקל!

אז ככה נראיתי כשישנתי בשבועות הראשונים:

%d7%a4%d7%9c%d7%90%d7%a4%d7%99

טוב.

אני מוכרחה להגיד שלכתוב בלוג זה ממש מעייף. אחרי הכל…. אני .. כלבה!!!!!!!!!!!!!!!

בפעם הבאה אכתוב עוד עלי ועל אמא.

בינתיים אני חייבת לרוץ מסביב לשולחן.

מצרפת כמה תמונות להיכרות ראשונה.

קוקיה, כבר אמרתי?

%d7%a4%d7%9c%d7%90%d7%a4%d7%99-3
ככה נראיתי כשאמא סיפרה לי שאני כלבה:

 

וככה נראיתי כשאמא ניסתה לשכנע אותי לשבת ולהמשיך לכתוב את הבלוג:

 

צ'או.

פלאפי.

אל תפספסו אף כתבה!

הצטרפו לרשימת התפוצה לקבלת מיילים על פוסטים חדשים בבלוג, תכנים מעניינים ומבצעים מיוחדים.
כתובת מייל

השארת תגובה