פלאפון, פייסבוק ואירית

רק כשיש הפסקת חשמל אפשר להבין עד כמה הבית שלנו רועש וגועש ברעשים "לבנים", בלתי מורגשים כמעט, או לפחות כך הפכו להיות בתרבות שלנו.

השבוע תיעדו בהתרגשות, באתרי החדשות, שבט מבודד בברזיל שנעלם לפני כשנה ( היה חשש לגורלו עם השתלטות כורים בלתי חוקיים על האזור).

בצילום על רואים מעגל של סככות, וברחבה שבמרכזו בני שבט המומים מסתכלים מעלה, אל האל שטס מעליהם.

כשבני חזר מ"הטיול", אחד הרגשות החזקים שהביא איתו היה הקנאה בפשטות שראה.

לטוב ולרע, איבדנו אותה. בתוך ה"מרוץ" עליו נכתבו כבר כל כך הרבה מילים. ה"מרוץ" הזה. מן ישות על, מתפתל ומתפצל ושולח זרועות תמנון מרוציות לכל עבר. זרועת "מרוץ הכסף", וזרועת  "מרוץ הבריאות", זרועת "מרוץ המראה" וזרועת "מרוץ הסטטוס".

והזרועה שאוחזת בי בחודשים האחרונים- זרועת "המרוץ הטכנולוגי".

כמה נלחמתי בה. בטכנולוגיה המתקדמת, המתפרצת, המתחדשת. צעדתי באושר כמה צעדים אחרי כולם.

communication-1015376__340

כשכולם הסתובבו עם פלאפונים ממוזערים שחורים שנסגרים עם מכסה בקול תרועת "קליק", אני עוד הייתי עם מכשיר "מנגו" אותו הטענתי בכסף כדי להיות בשליטה.

הכל היה רגוע עד שהתחתנתי עם הטכנולוג ואיש הגאדג'טים הכי מעודכן במדינה. האיש ששולט בחומר. ואיבדתי שליטה. מאז, החיים הם בבחינת – "מילא, את המעיל תלבש כבר בילא". עוברים אלי מיני "חפצים משומשים", והם תמיד גדולים עלי בעשר מידות ומאלצים אותי לקפוץ עשורים, מאות ומילניומים.

אז כשכולם היו עם הטלפון "הכי קטן", אני היתי עם אחד מלבני, שמן וכבד. כשכולם הבינו ש"לא רואים" וצריך טלפון יותר גדול, אני זכיתי בגאווה לקבל את הטלפון הכי קטן. כשכולם עברו לטלפון חכם אני עוד הייתי בטיפש, ואז.. אז התחילו לעלות המספרים. טלפון 3 וטלפון 4, טלפון s 4 וטלפון +4 , יותר קטן ויותר גדול, יותר רחב ויותר צר.

עכשיו, תצטרפי לעולם שלנו.

"לא ראית את ההודעה?"

"מה זאת אומרת אין לך ווטס אפ?"

"או, יופי, כבר יש לך ווטס אפ, תצטרפי לקבוצה"

"אל תגידי- לא ראיתי- אני יודעת שראית. הסימן היה כחול"

"אה, לא ידעת? כשאת בקבוצה את יכולה ללחוץ על "פרטים" ולראות מי ראה את ההודעה שלך"

"אז לא ענו, אז מה? מעליב? למה מעליב?"

"כן, נכון, כשברכו אותה היו הרבה יותר פרחים ולבבות. מה לעשות"

"מה זאת אומרת את 'לא זמינה', בשביל מה יש לך טלפון!? ואם זה דחוף?"

"למה את לא עונה לממתינה?! ואם זה דחוף!!??"

"מה זאת אומרת, הוא אמר לך 'רגע' באמצע הבכי ועבר לממתינה. ברור! אולי זה היה דחוף?"

תודו. יש, יש צליל סכסוך בכל הקידמה הזאת.

אווווווו, עכשיו הגענו לפייסבוק.

panic-button-1067100__340

לא רציתי. באמת שלא רציתי להגיע לפייסבוק. וגם לא לאינסטגרם. אבל הוויז כיוון אותי לשם.road-247305__340

הרגשתי כל כך לא מעודכנת וגם לא יכולתי להתמודד עם הרחש והטינה שליוו אותי לכל מקום שהלכתי. "נו, בטח שאת לא יודעת על מה אנחנו מדברים, את לא בפייסבוק!"

היה כעס. בחיי שהיה.

אז נכנסתי. וגם כתבתי. ואפילו העליתי ציור ו…

מכירים את זה ש 'לייקים' זה ה'מקובל' החדש?

ספירת הלייקים החלה.

מה, לא כתבתי מספיק מתוחכם? לא מצחיק? נשבעת שחשבתי שמצחיק. רק 20 לייקים? ושיתופים? אף אחד לא שיתף? שוב לא הזמינו אותי לרקוד בערב כיתה? עוד פעם אף בן לא הזמין ל'שבע דקות בגן עדן'?

שוב אני שמנה מדי, לא מצחיקה מספיק, לא חברמנית מספיק, לא יודעת איך לתקשר איתם, מה להגיד, מתי לצחקק, כן להתקשר, לא להתקשר, לשבת עם הבנים, לשבת עם הבנות, ללכת, להישאר… ש ו ב ???

סתאאאם. צוחקת אתכם. אני הרי בת חמישים ואחת. קטן עלי כל העניין הזה.

 

אל תפספסו אף כתבה!

הצטרפו לרשימת התפוצה לקבלת מיילים על פוסטים חדשים בבלוג, תכנים מעניינים ומבצעים מיוחדים.
כתובת מייל

תגובה אחת

  1. ענת (יקס) ברגר הגב

    LIKE 🙂 למרות שמאד אוהבת טכנולוגיה, יש צדק בדברייך. פתאום יש המון כוח למילה הכתובה, להבנת הנקרא ולחוסר ההבנה ו… האח הגדול.

השארת תגובה