פלדנקרייז ואני

"תרגישו את מגע השכמות עם הרצפה", אומרת המורה בקול לוחש ורגוע, ואני מתבוננת מסביבי בפליאה.

מה, באמת יש כאן מישהי שהשכמות שלה מונחות על הרצפה? לגמרי?

"בדקו את תחושת המרחק של פרק היד", היא לוחשת. יש מרחק, המורה. יש מרחק. הרגע בדקתי. מרחק גדול. ממתי פרק כף היד שלי קיבל זווית כזאת???

"מתחו את הידיים. שימו לב לא לעבור את סף הכאב. שום דבר לא אמור לכאוב אצלנו בפלדנקרייז. הכל לאט. הכל ברגוע. אסור לאמץ. אסור לעבור סף".

אני מונחת כמשותקת. רגע. אז לא הבנתי. לזוז או לא לזוז. כי היא אמרה רק מה שלא כואב. אז מבחינתי זה אומר לא לזוז. אבל לא בשביל זה התייצבתי השכם לפנות שמונה בבוקר לשיעור.

טוב. אני אזוז. בזהירות. לאט לאט. בלחש. להקשיב לגוף. לשים לב לנשימה. (אוף, שכחתי להעביר את המכונה לייבשן ). לא לשכוח לנשום. שימו לב, מה קורה בבית החזה? (אוי, חזה עוף עם סילאן לארוחת צהריים.זה יופי של רעיון). התיישרו ושכבו על הגב. הרגישו את השכמות ( שוב השכמות. הרגשתי. הן שם. בהחלט.) איך המגע שלהן עם הרצפה?  ( אולי באמת עדשות מגע במקום המשקפיים האלה שעושות לי אדים כל הזמן?) האם יש הבדל בין צד ימין לצד שמאל? (וואי, מתי נהייתי כל כך עקומה???)

גלגלו את הראש מצד ימין לצד שמאל. ( כן, להתגלגל מצחוק. זה מה שנשאר. בתי את בוכה או צוחקת. מה עדיף??)

ההיא מפהקת. עם אנחה!  מה את מפהקת. זה אני שביקשתי שהשיעור יהיה בשמונה??

החלומות הכי מרתקים מגיעים אלי בשמונה. סיפורי עלילה שלמים! ובתשע.. בכלל!

זה אני שאמרתי – בואי, זה יעשה לך טוב?

אני ישנתי לי בבית. בשקט. וכשקמתי, בתשע וחצי, שעה של בני אדם, הכנסתי את כפות רגלי ( אוף, תור לפדיקור! לא לשכוח!) לזוג נעלי בית פרוותיות, מעליהן טרנינג פרוותי. הכנתי לי קפה מוקצף פרוותי והתיישבתי לצייר. (פרווה).

ואז באות החברות. אלה שעד תשע כבר שטפו את הבית, העמידו סיר מרק, הכניסו צלי לתנור ועכשיו יש להן שעתיים לחכות. אז למה לא להעיר את אירית ולהסביר לה שיעשה לה טוב למתוח את הגוף?

אחר כך שום דבר כבר לא כואב. ככה אומרים. והכל גמממממממייייייששששש….איי..איי… רגע, בזהירות לחזור לשכב על הגב. להרפות. לא לשכוח לנשום. להתרכז. להרפות. להתרכז. להיות כאן ועכשיו.

שששש..שקט מוח. שששש. אה. שימי לב. מסתמנת האפשרות ששתי הרגליים הן באותו האורך.

זהו. שששש. להמשיך לגלגל.

"הצמידי את בוהן ימין במקביל לגלגל עין שמאל תוך שאת מצליבה את ברך שמאל על כתף ימין ומותחת את רגל ימין בעדינות. שימי לב. מה קורה בבית החזה."

או קיי. להתרכז. העניינים הופכים קצת יותר מורכבים. הוספנו את הבנת הנקרא.

לא אמרתן שתהיה הבנת הנקרא. בשמונה בבוקר! פתרון חלומות. זה כן.

"….ועיברו לעמידה"

רגע. מה קרה. למה כולן עומדות. ועוד על רגל אחת??  יכול להיות שנרדמתי?

אייי.. איייי.. עברתי. לעמידה. מזל שנוח לי, כי להתיישב אני לא אוכל היום. אוי. עושה רושם שהידיים שלי פתאום באותו האורך. יכול להיות כזה דבר?

מתנגן לי בראש שיר של אבא.

הגיע הזמן

שמעון ישראלי
מילים: דן אלמגור
לחן: דרורה חבקין

הגיע הזמן לקחת את החיים ברצינות.
כי בן אדם הוא בן אדם, נולד בשביל למות.
הגיע הזמן לקחת את עצמנו בידיים.
עוד לא נולד הבן אדם שחי פעמיים.

הגיע הזמן לזכור: אנחנו כבר לא ילדים.
ילדה בת שש עשרה אתמול קראה לנו: "דודים!"
ויש כבר שערת-שיבה אחת, אפילו שתיים.
הגיע הזמן לקחת את עצמנו בידיים.

די! שתינו די!
אכלנו די!
בילינו די!
ריכלנו די!
זה לא אומר שכבר צריך לסגור את החנות.
אבל הגיע הזמן לקצת יותר רצינות.
אז די, די, די…

הנה יום בהיר, אתה פוגש ברחוב סוכן ביטוח
שהורס לך מייד את כל המצב רוח.
אומר שתחשוב מעכשיו על ביטוח חיים.
אתה בסך הכל רק בין שלושים לארבעים.

ויום אחד אתה פותח את עיתון הערב,
ושמו של חברך הטוב מציץ מתוך מסגרת.
באופן פתאומי… קלקול בלב… אולי בטחול?
ואז אתה נזכר
שגם לך פתאום, משמאל …

די! שתינו די!
אכלנו די!
בילינו די!
ריכלנו די!
זה לא אומר שמוכרחים לסגור את החנות.
אך לפחות עכשיו בעדינות – בעדינות!
אז די, די, די…

נכון, אתה צעיר. הבן – בן ארבע. כן נכון.
אבל לפני שתסתובב והוא גמר את תיכון.
ואו טו טו טו טו – תחזור הבת הרבה אחרי חצות.
תראו, תראו: בלי להרגיש איך השנים רצות.

אז קח את אשתך, ותבלה קצת גם איתה.
ואל תקפוץ מיד עם ראש בריא לכל מיטה.
חבל לרוץ. חבל לקפוץ כל כך בשביל הפוזה.
כי לא יודעים אף פעם מאיפה תבוא ה"שטוזה".

די! שתינו די!
אכלנו די!
בילינו די!
ריכלנו די!
אם לא תפסיק תשכב לישון בלילה, כמו כולם
ורק בבוקר תגלה
שאתה לא קם!
אז די, די, די…

 %d7%90%d7%91%d7%90

ו- גילוי נאות- אמא שלי עושה פלדנקרייז כבר עשרים שנה. בגיל שמונים היא יושבת לה על השטיח ומשחקת עם הנכדים. אז אולי? בכל זאת?

אל תפספסו אף כתבה!

הצטרפו לרשימת התפוצה לקבלת מיילים על פוסטים חדשים בבלוג, תכנים מעניינים ומבצעים מיוחדים.
כתובת מייל

2 תגובות

  1. רינת הגב

    נכון שבסוף השיעור, כמו בתחילתו נותרת עם עיניים טרוטות.
    ובכל זאת,
    תודי
    שיצאת גבוהה יותר, זקופה יותר, עם בית חזה ועופריו גאים יותר.

    ומי מי ביקשה להתחיל בשעה 08:00??
    לא נגלה

  2. ענת (יקס) ברגר הגב

    תיארת בדיוק את חוויתי משיעור יוגה לחיזוק רצפת האגן 🙂 אני לא חזרתי לשיעור שני. מאחלת לך שתמשיכי. והשיר של אביך, חבל"ז כמה קולע. תחי התורשה.

השארת תגובה