פתאום ציור- שינוי באמצע החיים

פתאום ציור- שינוי באמצע החיים


איך שיר נולד.

"בטח ציירת מדהים כשהיית ילדה"

"בטח ישבת כל השיעורים ושרבטת במחברות"

"בטח…."

אז זהו, שלא.

הציור האחרון שציירתי בילדותי היה בנושא "חורף", בשיעור הציור של המורה יוכבד, בכיתה ב', והוא נראה…

כמו שנראית מטריה שציירה ילדה בכיתה ב', עם נקודות גדולות שיורדות מעיגול אפור ואומרות:" אני גשם".

נסכם ונגיד- אף אחד לא התעלף ואף ניידת טיפול נמרץ לא הוזמנה.

עוד כמה ניסיונות כאלה (שהובאו הביתה בתיקיית קרטון גדולה באדיבות המורה יוכבד), גרמו למשפחה להגיד בקול רם וקולקטיבי: "זה נחמד, אבל עכשיו אולי כדאי שתשבי לנגן".

לא אכחיש. היו עוד כמה ניסיונות לצייר פרופיל נשי נפוח שפתיים כמו שציירו כל הבנות בכיתה, ובימי מחלה ורגעי שעמום היה מוצא נייר סנדוויץ' שקוף ומושם על דפי ספרי רישומים תוך ניסיונות נואשים להעתיק כשרון.

אבל כל אלה מצאו לבסוף מוצא בצביעת משבצות עם טושים,ו-פאר היצירה האומנותית- "דפי אתגר", אותם דפי שבלונות ודפוסים לצביעה, שזכו לתחייה מחודשת בשנים האחרונות עם אופנת המנדלות וספרי הצביעה למבוגרים.

(אפרופו צביעה- נסו אתם לצבוע משהו בבית שמנוהל על ידי אמא שבשעות העבודה מנהלת מעבדת מיקרוביולוגיה ברמב"ם ובה כל יציאה מהקווים עלולה לקבוע גורלות…)

אז, כן – ניגנתי. עם רצון, בלי רצון, תלוי מה קרה בחוץ באותו רגע נתון.

ובבוא היום מצאתי עצמי מתפרנסת מהוראת פסנתר ואורגן, ושיקום השירה העברית על ידי לימוד השיר "ואלס להגנת הצומח" בכיתות ג' מצווחות. (עם רכישת קצת תבונה וניסיון עברנו לשירי כוורת וגזוז ויהי אור).

במקביל התחלתי לעבוד גם עם מבוגרים, בלהקות וחבורות זמר, ועם הזמן והאומץ הבאתי את עצמי גם אל קדמת הבמה והתחלתי להופיע. מצאתי אושר.

כשבני שקד היה בכיתה ה' הוא גילה את עולם התיפוף. מאותו הרגע הפכו הוא ומקלות התופים ליישות בעלת ארבע זרועות שתופפה על כל מה שזז ומה שדמם.

יום אחד שאל בבהלה: "מה יהיה אם כשאגדל לא אוכל להתפרנס מתיפוף?" ולתשובתי (המטופשת, יש לומר), "אז תתפרנס ממשהו אחר שתאהב", ענה בייאוש- " אמא, את לא מבינה, לתופף זה כמו לנשום".

אאוריקה. הבנתי. ועוד איך הבנתי. הבנתי עד כמה לא הבנתי עד אותו הרגע. הבנתי פתאום איך נראית תשוקה לדבר. איך זה נראה ומרגיש כשאתה עושה משהו שהוא..אתה. שאי אפשר בלעדיו.

והבנתי, שעם כל כמה שאני אוהבת את מה שאני עושה, את היצירה שלי דרך המוסיקה, אני לא חווה את זה כמוהו. אני לא נושמת את זה.

( לכל המוטרדים שביניכם- שקד היום הוא בן 26, מוסיקאי מוכשר, מופיע  ומלמד תופים).

ההבנה הזאת שלי העירה תהליך ארוך ולא פשוט. עצירה, ניקוי, צמצום הפרנסה והתכוונות אל הדברים שעושים לי טוב. נפרדתי מכיתות ג' ושירי חורף, והתמקדתי בהלחנה, עיבודים מוסיקליים ועבודה עם כ 80 איש בחמש חבורות זמר שונות, שבאים פעם בשבוע לעשות איתי מוסיקה ואושר, ושרים את מה שרקח מוחי הקודח ערב קודם בסלון ביתי.

ולא. ידי לא אחזה כל השנים האלה בעיפרון ולו פעם אחת, וודאי שלא בצבע.

ואז, בגיל 45, לפני שש שנים,מתוך מקום של הרבה שאלות, מחשבות ושיחות פנימיות שהונעו ממצב בריאותי לא פשוט (בכל זאת, אישה…),התחלתי לעבוד עם הספר "דרך האומן".

על הספר, המהפך, החיבור לתשוקה וצעדי הראשונים בעולם הציור- בפוסט הבא.

 

 

 

אל תפספסו אף כתבה!

הצטרפו לרשימת התפוצה לקבלת מיילים על פוסטים חדשים בבלוג, תכנים מעניינים ומבצעים מיוחדים.
כתובת מייל

9 תגובות

  1. גוצי הגב

    איזה נהדרת את!
    כותבת יפה ומרגש
    מציירת נפלא
    ואפילו מנגנת ושרה

    ..אה….כן, אוהבת חיות שכמוך

    חיבוק

  2. תובל הגב

    האישה הכי מוכשרת בכל העולם!

  3. אריאל הגב

    כתיבה נהדרת.

  4. נעה לין הגב

    אירית יקרה,
    מרגשת ואותנטית כפי שהיית בצעירותך.

    בלמודי הביוגרפיה בהם השקעתי 7 שנים התובנות של גילאי 42 ואילך כ"כ תואמות למה שהבאת.

    מאחלת הנאה מכל מה שתעשי.
    לשנים החולפות יש איכות מדהימה.
    ממי שבכ"ז מבוגרת ממך בקצת…
    מחכה לקרוא את הפוסט הבא.
    נעה

  5. פתאום ציור - חלק ב' - אירית ישראלי הגב

    […] אז עצרנו ברגע המותח הזה בו התגלגל הספר " דרך האמן" לידיי ושינה את […]

השארת תגובה