ציור פורטרט של כלב ב-8 שלבים.

לאחר בקשות רבות, החלטתי להעלות פוסט בו אני מראה איך מתפתח, מתקדם ונולד ציור של כלב, מהשלב הראשון ועד לתוצאה הסופית.

 

שלב ראשון- קווי מתאר.

אצל ציירי הפורטרטים מצילומים מתקיים וויכוח רב שנים- האם 'להעתיק' זו רמאות.

בעוד ישנם ציירים שמסתכלים על הצילום, מושיטים יד עם עפרון מאוזן ומצמצמים עין, וכך עושים את המדידות שלהם, או כאלה שמציירים את מה שהם רואים בהינף יד ואחר כך נכנסים לתהליך תיקונים, ישנן גם דרכים אחרות, המכונות בבוז אריסטוקרטי- קיצורי דרך.

אפשר להשתמש ב'גריד'- שזהו מערך משבצות אותו משרטטים על תמונת המקור ועל דף הציור, ומתחילים להעתיק את התוכן של כל משבצת.

זו, אגב, שיטה בה השתמשו גדולי ציירים הפורטרטים מהמאות הקודמות, כשהיו מסתכלים על האובייקט שלהם דרך מסגרת עץ בתוכה היו מתוחים חוטים שייצרו משבצות.

טכניקה שניה היא שולחן אור שהוא מקבילה של הצמדת הצילום לחלון מואר. שיטה מודרנית יותר, ממשפחת שולחנות האור, היא הצמדת נייר הציור למסך מחשב עליו מוקרן הצילום.

השיטה האחרונה היא שימוש בנייר קופי.

אז אחרי שנים שבהן הוכחתי לעצמי, במחיר שעות מייגעות, שאני יודעת למדוד עם עיפרון וכיווץ עין, להשתמש (הרבה) במחק ולהזיע, החלטתי שזה לגיטימי לגמרי, כדי לחסוך זמן ולהגיע מהר אל העיקר ממנו אני נהנית, להשתמש בקיצורי דרך.

במקרה שלפניכם השתמשתי בנייר קופי לבן, כדי שלו יציצו קווים שחורים מתחת לציור הבהיר

שלב שני- העיניים.

טוב, נו, אנחנו מכירים כבר, נכון? לא זרים? אז אתם יודעים שהכל אצלי מתחיל ונגמר בעיניים. ברגע שתפסתי את העיניים, כל מה שנשאר זה ללטף את הכלב בצבעים שונים עד שהוא נולד בשלמותו.

ושאלת השאלות- איך את עושה את הברק הזה? אם תתקרבו תשימו לב שזהו שילוב של צבעי תכלת ולבן. המוח שלנו כבר עושה את השאר.

שלב שלישי- בלוקים של צבע.

לאחר שהוא כבר מסתכל עלי והתחלנו לדבר, אני מתחילה לצבוע משטחי צבע כדי לסמן לעצמי אזורים.                                                                                                         

שלב רביעי- סימון אף ופה.

כאן כבר הוספתי את הבסיס של האף והפה, ובנוסף התחלתי לסמן בעדינות את כיווני השיער.

כאשר מציירים בעל חיים, ההבדל בין ריאליסטי יותר או פחות נוצר בעיקר תוך שמירה מוקפדת על כיווני השיער. הכיוונים עוזרים לנו להבחין במבנה השלד והשרירים. הם גם שונים בצורה אופיינית מחיה לחיה.

שלב חמישי – אני מסיימת לצבוע את כל הבסיס.

שלב שישי- מעבר לעפרונות צבעוניים.

עד עכשיו ציירתי בעפרונות פסטל. אני אוהבת את הרכות שלהם ואת היכולת למרוח אותם וליצור מעברים רכים ועירבובי צבעים.

אבל כשאני מגיעה לשלב הפרטים הקטנים (שיערות, שיערות, שיערות), אני אוהבת לעבור ולצייר בעפרונות צבעוניים. הם קשים יותר, אפשר לחדד אותם לכדי חוד דק מאוד שמאפשר ציור פרטים עדינים ביותר, והם לא נמרחים- דבר שבשלב הזה מהווה יתרון.

שלב שביעי – עוד שיערות, עוד גוונים, עוד עומק.

נוספו להם הכתמים על האף, הנקודות בשפה מהן יוצאים הזיפים, העיניים האף והפה זכו ל'פיניש' אחרון עם עפרונות צבעוניים, והצוואר צוייר על ידי מריחת אבקת פסטל עם שפכטל מיוחד.

מה נשאר?

שלב שמיני ואחרון – הרקע.

בחירת הרקע היא תמיד שלב מסובך וקריטי בשבילי. המדיה של הפסטל והעפרונות הצבעוניים היא 'לא סלחנית' , במובן זה שלאחר שציירת משהו אין אפשרות (כמו שיש באקריליק או צבעי שמן) להתחרט ולעבור על מה שעשית בצבע אחר. אפשר לשנות את הגוון, אבל את הבחירה הראשונה אי אפשר לתקן ותמיד קיים הסיכון שאחרי כ-ל העבודה הזאת, הרקע יישנה את אופי הציור.

במקרה הזה בחרתי צבעי רקע שקיימים גם בצבעי הפרווה של הכלב כדי ליצור השלמה.

וזאת התוצאה:

 

מקווה שנהניתם.

אל תפספסו אף כתבה!

הצטרפו לרשימת התפוצה לקבלת מיילים על פוסטים חדשים בבלוג, תכנים מעניינים ומבצעים מיוחדים.
כתובת מייל

השארת תגובה