שנהיה בריאים

אצלנו בבית, הרבה מהאהבה דוברה דרך בריאות. או, יותר נכון, דרך מחלות.

כשהיינו חולים, הכל גויס לכיווננו. וכל מרצה לוגיקה יסיק מכאן שכשרצינו שהכל ייגויס לכיווננו, נהינו חולים.

מחלה = פינוק.

מחלה = תשומת לב.

מחלה = נשיקה נעימה במצח.

מחלה = יושבים לידי עד שארדם.

ככה זה. אמא עובדת ברמב"ם וכשאומרים לה "אני מרגישה לא טוב" הכל נעצר. לרגע.

ואז- נדרשים להוכחות. עד כמה לא טוב זה "לא טוב".

קודם כל- השופט האולטימטיבי: המדחום. מיספרים שאי אפשר להתווכח איתם. באותה המידה יכול היה להיות מצויר עליו קו אדום שמתחתיו כתוב "להתגבר", ומעליו- "לשחרר".

מכירים את זה ש "אה, 37.5 זה לא חום בשביל ערב"?

וכבר לא משנה איך מרגישים, המדחום אמר את דברו.

אז מה עושה ילד?

בורח לדברים שאי אפשר למדוד.

-"נורא כואבת לי הבטן"

-"כאן?" (לחיצה)

-"כן" (אנחה)

-"וכאן?" (לחיצה)

-"איי,איי".

טוב, תישארי בבית. אבל רק היום.

אולי לא זייפתי, וכנראה שאלה תעתועי הזיכרון, כי בעובדה הגעתי באיזשהו שלב לבית החולים עם חשד לאפנדציט.

או- שהייתי שחקנית ממש טובה. כמו אבא.

ומי מבין שחקן יותר משחקן?

אבא לא היה הרבה בבית. הוא היה מופיע, הוא היה נוסע לתקופות של "הסתגרות כתיבה"  ו"מרתון חזרות", צילומי סרטים והקלטות.

אבל כשהוא היה בבית הוא היה בו בשעות "לא רגילות", כמו – בוקר.

ואיזה ילד ירצה ללכת לבית ספר כשאבא בבית, ככה סתם, פנוי לפינוקים ותשומת לב?

"אמא! כואבת לי הבטן".

ואז, כשחקן אל חברה למקצוע, אבא היה אומר: "אוי, אני חושב שהיא חולה בעצלצלת! אני מציע שהיא תשאר היום בבית. אני הולך למכולת לקנות לה כדורים" , והיה הולך וחוזר עם קופסת 'עדשים'.

זוכרים 'עדשים'? עדשי שוקולד מצופים בצבעים? פטנט שהאמריקאים גנבו אחר כך וקראו לו M&M ?

וככה היינו מעבירים יום בשכיבה במיטה של ההורים, קריאה וזלילה.

מה אנו למדים?

  1. שחקן זה אחלה מקצוע
  2. שכיבה במיטה וקריאה זה שיא הפינוק

ומה אנחנו עושים?

מתחתנים עם "אמא" וממשיכים לשמוע ש37.5 זה לא חום.

אל תפספסו אף כתבה!

הצטרפו לרשימת התפוצה לקבלת מיילים על פוסטים חדשים בבלוג, תכנים מעניינים ומבצעים מיוחדים.
כתובת מייל

השארת תגובה